היא הגיעה למשרדנו בקיץ האחרון, נסערת ובוכיה. אשה צעירה, בקושי בת 26 וכבר אמא לשני ילדים. הנישואים שלה מתפרקים לרסיסים, כך סיפרה, ובעלה רודה בה ומתעלל בה. היא ביקשה לברוח עם ילדיה ולעבור למקום שיהיה לה בו בטוח ונעים, הרחק מבית שמש.
שאלנו לאן היא תרצה לעבור, והיא נקבה באחד מהיישובים צפונית לנתניה, מקום שם מתגוררים הוריה ומשפחתה.
הסברנו לה שזה לא עובד ככה. אמא לשני ילדים קטינים מאזור בית שמש אשר רוצה לעבור להתגורר עם שני הקטינים צפונית לנתניה – חייבת לקבל הסכמת האב לשם כך. הוא לעולם לא יסכים לכך, ציינה בדמעות, ושאלה מהו הפתרון.
הסברנו שבמקרים כאלה אם רוצים לעבור, יש לפנות לערכאה שיפוטית ולבקש אישורה למעבר. הסברנו בכנות שהליך כזה אורך שנים רבות בהליך משפטי. הלקוחה נשמעה מיואשת. מה לעשות? שאלה בדמעות. באותם רגעים היינו צריכים לגייס את מלוא המחשבה, האסטרטגיה והתעוזה שמשרד עו”ד בדיני משפחה יכול לגייס.
ידענו שבעלה יעדיף לפנות לבית הדין הרבני לצורך דיון בעניין הילדים. הנחנו שאם ניתן לה הנחיה לעבור באופן חד צדדי לנתניה, ללא הסכמתו, הוא יפנה לבית הדין ויעתור לעצור את מהלך העתקת המגורים. אלא שזכרנו שבבית הדין הרבני חלים כללים אחרים לעיתים, ושעל פיה ההלכה, אישה פרודה חוזרת לבית אימה על מנת שתוכל לעזור לה. באופן זה הערכנו שבית הדין הרבני לא ייעתר לבקשתו להחזיר את האם והילדים לבית שמש.
הסברנו ללקוחה את הסיכונים והיא הסכימה ליטול אותם, וביצעה מעבר עם הילדים לנתניה בניגוד להסכמת הבעל.
וכמו שצפינו: הבעל אכן פנה לבית הדין הרבני, עתר להחזרת האם והילדים לאזור בית שמש, ואילו בית הדין שמע ולא נעתר. “מה אתה רוצה? היא מעדיפה בנתניה . יש לה שם עבודה. יש לה שם משפחה”, הפטיר הדיין לעבר הבעל.
לו אך היה הבעל פונה דווקא לביהמ”ש למשפחה – היה מקבל צו להחזרת האם והילדים לבית שמש ביום אחד.
והלקוחה שלנו מתגוררת עד היום שמחה ומאושרת ליד הוריה באזור נתניה עם הילדים, וחסכה בזכות העיצה שקיבלה מאתנו הליך משפטי יקר וממושך. במילים אחרות: נוקאאוט
