התגרשתם והחלטתם לחלק את הרכוש חצי חצי? עצרו! יש מצב שהרכוש יכול להישאר אצלכם.
נקודת המוצא היא כי כאשר בני זוג מתגרשים, הרכוש מתחלק שווה בשווה. עניין זה קבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג.
אך מה קורה במצב בו אחד מבני הזוג כלל לא תרם למשאבי הצדדים ואף פגע במערכת היחסים? האם גם אז יתחלקו הנכסים באופן שוויוני?
היסטורית כן. אך לפני מספר שנים נכנס שינוי בחוק ששינה את התמונה, צבר תאוצה, וגורם היום לרעידת אדמה בעת חלוקת רכוש של בני זוג שנפרדים. מדובר בסעיף 8(2) לאותו חוק יחסי ממון. הסעיף מאפשר לבתי המשפט להפעיל שיקול דעת במקרים חריגים הנראה להם כי הצדק מחייב לחלק את הרכוש בין בני הזוג לא באופן שוויוני. עד לפני תיקון החוק, ניתן היה להחיל את הסעיף רק על בני זוג שכבר התגרשו, התיקון למעשה הקדים את מועד ה”שימוש” בסעיף כך שבתי המשפט יכולים להחליט להפעיל שיקול דעת זה גם לגבי זוגות שטרם התגרשו בפועל. השאלה הנשאלת אם כך הינה: מהם אותם מצבים בהם יפעיל בית המשפט שיקול דעת ויפסוק חלוקה לא שוויונית אך צודקת בנכסים? ובכן, הרשימה אינה סגורה וסביר שעם מגמת השימוש בסעיף היא רק תלך ותגדל. כעת נביא לפניכם רשימה חלקית של מקרים לגביהם כבר פסק בית המשפט חלוקה לא שוויונית אך בהחלט צודקת.
הפער בכושר ההשתכרות: לעיתים מחולק הרכוש באופן לא שוויוני, אם לאחר שנים רבות של נישואין יוצא בן זוג אחד עם מקצוע מכניס והשתכרות מכובדת, בעוד בן הזוג השני הקדיש עצמו יותר לבית ונמנע מלפתח קריירה. אולם יודגש כי בקטגוריה זו הכוונה למקרים בהם נוצר פער ממשי אמיתי, בעיקר כתוצאה מהתנהגותו ה”אגואיסטית” של צד אחד שבגללה “נבלם” הצד האחר מלפתח עצמו. הפער נמדד במאמץ המשותף של שני הצדדים למילוי חובותיהם במסגרת הנישואים. היו מקרים רבים בהם הרכוש (או חלק ממנו) חולק בשיעור של 75%:25%, ובמקרים אחרים קיבל הצד החלש כלכלית פיצוי חד פעמי מבן זוגו העשיר.
הברחת רכוש: בתי המשפט הבינו כי אין זה הגיוני ואין זה הוגן שצד אחד שהבריח רכוש גם יזכה במחצית מהרכוש הנותר לאחר ההברחה שכן יוצא שהוא ירוויח יותר.
בגידה: בקטגוריה זו הדעות הן חלוקות. שוב, נקודת המוצא היא כי יש לעשות שימוש בסעיף 8(2) רק במקרים בהם ההתנהגות החריגה הינה בעלת “אשם כלכלי” והרי שבבגידה אין לכאורה פן כלכלי. בתי הדין הרבניים אימצו את הגישה כי במקרה של בגידה, יש להפעיל שיקול דעת ולהשתמש בסעיף כדי לקפח את בן הזוג שבגד. בתי המשפט לענייני משפחה (האסכולה האזרחית) לעומת זאת, טוענים שבבגידה אין אשם כלכלי ולכן אין מקום להפעיל שיקול דעת, אך גם כאן הדעות הן חלוקות ויש האומרים שניתן להחיל את הסעיף גם על מקרי בגידה ובתנאי שמדובר במקרים קיצוניים במיוחד. הגדרה מבלבלת? בהחלט!
אלימות: שוב, התנהגות שאינה בעלת “אשם כלכלי” ובכל זאת בחרו בתי המשפט במקרים אלו של אלימות פיזית כמו גם נפשית מתמשכת, לעשות שימוש מושכל בסעיף ולא לחלק באופן שוויוני את הנכסים לבן הזוג הפוגע מתוך הבנה כי אין זה הגיוני (ולא מתוך האקט של ענישה), להעניק לאדם רכוש/נכס/זכויות במקום בו פגע קשות בבן זוגו. “הרצחת וגם ירשת”? לא! אומרים בבתי המשפט.
נסיבות נוספות: הורה משמורן, כאשר ההורה האחר מסיר מעליו כל אחריות בעניין הילדים, לא “יזכה” לקבל חלוקה שווה. אי עמידה בתשלום המזונות שנפסקו גם היא “תזכה” את ההורה שאינו משלם (לרוב האב), בחלוקה לא שוויונית של הנכסים. כמו כן, סירוב למתן גט יגרור אחריו גם הוא את אותה התוצאה.
לסיכום: קיימת חוסר אחידות משפטית בנוגע למצבים בהם צריך להשתמש בסעיף 8(2) ולפסוק חלוקה לא שווה של הנכסים. אי הבהירות יוצרת בלבול וסביר שיהיה צורך בשכנוע של ממש בכל מקרה לגופו. הבשורה המעודדת היא שהמגמה המסתמנת היא עלייה בכמות המקרים בהם נעשה שימוש בסעיף ונראה כי גם התנהגויות שאין בהם “אשמה כלכלית” נכנסו לרשימה כגון: אלימות ובגידה. “צדק חלוקתי” או “הפליה מתקנת”, בכל מקרה יש לשים לב לפסיקות של הערכאות השונות אשר עושות שימוש נרחב בשיקול בדעת שנמסר להן.
